סיפור אחד- לסבתא שלי קראנו ממן. "אמא"בפרסית. אולי כי ככה אמא קראה לה וזה יצא לנו ונדבק. אמא היא אמא, סבתא הייתה ממן. ממן ראתה את משמעותה בחייה בכך שתרמה. היא ראתה בכך שליחות. כל חייה עסקה בעזרה לאגודות שונות, עוד בימיה בפרס.
כשהגיעה לארץ והייתה מבוגרת מדי לפעול עם רגליה וידיה, החלה לאסוף כספים למטרות שראתה ראויות. אישה זקנה שאוספת שקל לשקל על מנת שתוכל לתרום לאגודת החייל ואפילו הצליחה בגילה המופלג להקים מועדון לחיילים על שמה. מטרה נוספת שהיא ראתה ראויה ביותר, היו אומני הפה והרגליים- במהלך שנים, היא תרמה להם באופן קבוע בכל רבעון והייתה מקבלת לביתה את אגרות הברכה שלהם. עד היום, אגרות הברכה שלהם עדיין מצויות בביתי, עדות לאור שהביאו לה בכל רבעון. אמא שלי ראתה בכך סוג של "תחביב" של סבתי, והבליגה בחיוך בכל פעם שאמא שלה הייתה מקבלת עוד מהם. שנים אחרי כן, כשסבתי כבר לא הייתה בחיים, החלו אגרות של אגודת ציירי הפה והרגליים להגיע תיבת הדואר שלנו. אמא הייתה אוספת אותם במגירה שלה ובכל אירוע הייתה משתמשת בה לכתיבת ברכה. וכך, בכל יום הולדת או אירוע משמח, כשהיינו מקבלים ממנה ברכה כזאת עם כתב ידה, זה היה כאילו גם צירפה את סבתא שלי לאירוע, לשמחה. והיא שם בדרכה.
סיפור שתיים – כשהערב היה יורד והיה מתחיל להחשיך בבית שלנו, הייתי ניגשת אינטואטיבית להדליק את האורות בבית. אור ועוד אור שמדהה את החשכה ומביא חמימות לעת ערב.
"צֶ'שְׁמֵט רוֹאשְׁן בְּשֶׂה" אמא הייתה אומרת בתגובה. שעיניך יאירו תמיד הוא התרגום המילולי של הברכה הזאת. אבל כמו בכל דבר בתרבות הפרסית, היא חופנת בתוכה רבדים וקפלים נוספים- שיהיה לך אור בחיים, שתראי את האור ושתדעי בעיניך לחפש את האור- את הטוב. כמה פשוט וכמה לפעמים, מאתגר.
איחולי עיניים מאירות לכולכם, ואם תרצו להמשיך את האור, מקשרת פה אגודות שהיו קרובות לליבן של אמא וממן. ואמן שהן רואות מאיפה שהן ושולחות מאורן לכולנו.
