כשפנו בפעם הראשונה לאמא לתעד את המתכונים שלה ולהוציא ספר בישול היא היתה בת 63.
סבתא לילדים ונכדים בוגרים. אישה שכבר טיפסה כל כך הרבה הרים של קושי בחייה וחצתה אוקיינוסים של נפתולי כאב ושמחה. אישה שנולדה בטהרן, שגדלה בתרבות משפחתית שמקדשת נימוסים והליכות. תרבות שיש בה כל כך הרבה שצריך להבין מהלא נאמר. הדברים העדינים שלא נאמרים אך נשמעים חזק.
אמא הגיעה לארץ לבדה אחרי גירושין כואבים. גירושין בטהרן בשנות ה-50 הוא ענין מורכב- עמידה מול מועצת זקנים ובקשה לגירושין, תוך שהם משכנעים אחרת.
אמא שלי, אז אישה צעירה שעוד לא ידעה כמה היא חזקה, מישירה מבט לזקן השבט ומדברת אל נפשו כמו גם לשכלו. והוא, מבין שלפניו עומדת אחרת. שונה מצעירות אחרות שבאות לפניו ומשחרר אותה מנישואיה האלימים. בהחלטה של כאב גדול היא מבינה שהיא אחראית לגורלה. שהיא רב החובל של ספינת חייה. היא באה לארץ, לשקם את חייה ואת חיי ביתה הקטנה. אחרי כמה שנים פה, אמא מבססת עצמה כעובדת סוציאלית ועוזרת לעולים אחרים המגיעים לבנות את ביתם פה. היא פוגשת את אבא שלי, הנפלא, המיטיב, והם בונים בית. מסוג הבתים שהילדים שגדלים בו (והיו בו לא מעט ילדים ונכדים) יכולים להגיד – היה לי טוב בבית, הרגשתי אהוב, תמיד היתה שיחה טובה ואוכל טוב על השולחן ותמיד היה ריח של משהו שמתבשל. וזה היה בזכותה.
בכל צהרים, היתה ארוחה חמה על השולחן והיא היתה שם תמיד. נוכחת. רואה. בודקת את הטמפרטורה הרגשית שלנו. היא אהבה להאכיל אנשים- מבחינתה, לתת אוכל היה הרבה מעבר להשביע קיבה. היא הביאה אהבה, מחשבות ותקוות דרך התבשילים שיצאו מהמטבח שלה ודאגה שכל מאכל יותאם בדיוק לנפש שלפניה הונח. זה היה כמו קסם מבחינתה, כמו כישוף. היא פשוט ידעה. מי שאכל אצלה יצא טיפה יותר רגוע או שמח או יותר מחובר לרגש הנסתר מאיך שנכנס.
כך שמבחינתה, בגיל 63, כתיבת הספרים הייתה הדרך המדויקת ביותר להביא את עצמה לביטוי יצירתי. והיא פרחה בו. בספרים, בפרסומים, בתוכניות הרדיו, בסדנאות ובמשדרים הקבועים שעשתה כמעט עד סוף ימיה לאיראן, מולדתה.
"אני לא מבינה איך לכתוב להם כמויות. זה משגע אותי" היא היתה אומרת מדי פעם כשהיתה על מתכון זה או אחר. "תמיד אני עושה לפי העין."
זה לא היה לפי העין. זה היה לפי הרגש. היא פשוט הרגישה איך זה צריך להיות, איך זה צריך להיראות. כמו שידעה בדרכה הלא מוסברת מתי דברים יקרו או איך. היא תמיד היתה מחוברת לאיזה תדר לא מוסבר וקסום שעזר לה לרפא אנשים עם מילים עוטפות ואוכל מנחם.
כשילדנו, הכינה לנו "חִינָה" – רביכת עוגה קסומה של זעפרן שנועדה לחזק את היולדת. להביא לה את החיבור הנדרש לאמהות.
כשהמתבגרת בערה בפניה עם אקנה ועצבים על החיים, ליטפה את פניה הדומעות והגישה לה אָשׁ חמצמץ שיקרר את נפשה ויתן לה פרספקטיבה חיובית.
וכשהשכנה דפקה בדלת וביקשה משהו להרגעה "כי היא משתגעת כבר מהחיים האילו" , הבית התמלא בריח סגול כשהרתיחה לה חליטה של פרח הַגְּבַזְבּוֹן לרוויה של שקט וישבה לידה עד שחזרה לה הנשימה בכל לגימה נוספת.
וכשהנכד הקטן שלה ישב על השיש בעודה מטגנת קציצות והצהיר בפניה- "תראי וידה, השמן רוקד, הוא שמח שהקציצות מגיעות אליו", היא צחקה בקול ואמרה בשעשוע: "עכשיו אני יכולה ללכת. יש לי המשך".
